<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל מעריכין, ונערכין נודרין ונידרין, כהנים לויים ישראלים גרים נשים, טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין ומעריכין אבל לא נערכין, חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין, [ה' ע"א] פחות מבן חדש נידר ולא נערך. פירש ר"י הכא לא תיקנו כינויים דלא מפקי שם שמים אלא אומר ערכו עלי להכי לא הוצרך לתקן. נשים ועבדים פריך ר"י ממאי ישלמו נדרים והלא אין להם, אלא אם יש להם ממון שניתן להם על מנת שאין לבעליהם רשות בהם או אם תתגרש האשה וישתחרר העבד. מפרש בגמרא כל הכל לאיתויי מאי.
<h2>דף ב:</h2>
הכל חייבין בציצית. פירש ר"י אם יש להם טלית של ארבעה כנפות. אבל מי שאין לו פטור ואינו חייב לקנות, אף על גב דאמרינן פרק התכלת [מ"א ע"א] דאמרי מלאכים לרב קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא טצדקי למיפטר מציצית. הני מילי לדידהו שכל מלבושיהם היה להם ארבעה כנפות והוא שינה מאחרים כדי לפטור. אבל בזמן הזה דאין למלבושינו ארבעה כנפים אינו חייב לקנות. ומכל מקום מצוה גדולה היא. יודע להתעטף חייב בציצית. הקשה ר"י למאן דאמר [שם] חובת טלית היא אפילו אינו יודע להתעטף יהא חייב, ותירץ דלא חייבו אלא טלית של יודע להתעטף. ובהלכות גדולות פסק דקיימא לן חובת גברא הוא ומברכין להתעטף עיין פרק במה מדליקין [כ"ה ע"ב]. קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. פירש ר"י שצריך לקנות לו תפילין. מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. פירש ר"י דאיתא בתוספתא דמסכת כלאים [פ"ה ה"ד] איסי בן יהודה אומר אסור לרכוב על הפרדה מקל וחומר אמרו לו [מ"א א'] והרכבת' את שלמה בני על הפרדה אמר להן אין משיבין מן התקוע תוקע עצמו לדבר הלכה אמרו לו כתיב [שם ט"ו] ויעש דוד הישר בעיני וכו'. קטן שלא הגיע לחינוך. פי' בקונטריס פלוגתא היא בפרק בתרא דיומא [פ"ב ע"א] חד אמר כבר שמונה וכבר ט'. וחד אמר כבר י' מחנכין אותו לשעות. ואינו נראה לר"י דפלוגתא דהתם לא איירי אלא בתענית דיום הכיפורים אבל בשאר מצות כל אחד ואחד לפי חניכתו כדאמרינן לעיל יודע להתעטף חייב בציצית. יודע לנענע חייב בלולב יודע לשמור גופו חייב בתפילין.
<h2>דף ג.</h2>
הכל כשרין לקרות המגילה לאיתויי נשים. פירש הקונטרס דכשירות להוציא אנשים. והלכות גדולות פסקו דנשים אינם חייבות אלא בשמיעה אבל בקריאתן לא יוציאו הזכרים עיין במסכת מגילה פרק קמא [ד' ע"א]. פירש ר"י דבהלל אשה וקטן לא מפקי גדולים ידי חובתן כרבנן פרק לולב הגזול [ל"ח ע"א] מי שהיה אשה וקטן מקרין אותו עונין אחריו מה שהוא אומר אבל בלא עונין אין מוציאין עיין פרק לולב הגזול [שם] ובפרק כשם במסכת סוטה [ל' ע"ב] ובפרק ערבי פסחים [קט"ז ע"א]. הכל חייבין בזימון לאיתויי נשים, דתניא נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמם. פירש ר"י הכא משמע דנשים חייבות בזימון. וקשה למנהג שלנו שאין הנשים מזמנות, ומפרש ר"י דנשים מזמנות דהכא לא לחייבינהו אלא רשות קאמר. עיין פרק שלשה שאכלו [מ"ה ע"ב]. הכל מצטרפין לזימון לאיתויי קטן היודע למי מברכין. פירש ר"י הכא משמע דהלכתא כרב נחמן, אך בירושלמי [ברכות פ"ז ה"ב] איתא ובראשית רבה [צ"א ג'] פרשת ויהי מקץ, כמה זמנין אכלית עם אבא חלפתא ועם חביבי ולא זימנו עלי עד שהבאתי שתי שערות. וכמה מנהגין אנו נוהגין על פי הירושלמי עיין פרק שלשה שאכלו [מ"ח ע"א].
<h2>דף ג:</h2>
תפילין של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד. עיין פרק התכלת [ל"ח ע"א]. פירש ר"י הא דאמרינן [שם ל"ו ע"א] ולטוטפות בין עיניך כל זמן שיהו בין עיניך יהיו שנים דמשמע של ראש מעכבת של יד היינו בזמן שרוצה להניח שניהן, מניח של יד קודם וכשרוצה להעבירו יעביר של ראש קודם אבל עיכובי לא מעכבי אהדדי. וסברא היא אם לא יוכל לעשות מצוה אחת וכי בעבור זה לא יעשה מצוה אחרת שיכול לעשות.
<h2>דף ד.</h2>
הכל מצטרפין לזימון פשיטא לא צריכה דקאכיל כהן תרומה וחד קדשים וחד קאכיל חולין סלקא דעתיך אמינא הואיל וזר לא מצי אכיל בהדי כהן לא מצטרפי קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל בהדי זר מצטרפין. פר"י שלשה בני אדם שמודרים הנאה זה מזה אסורים לזמן יחד כדמשמע הכא דאי לא מצי כהן למיכל בהדי זר לא מצטרפי. ומיהו פר"י דיש לדחות דהכא יש להם התרה על ידי שאלה לנדרים. ובספר המצות הביא מכאן ראייה שלשה שאכלו מקצת חלב ומקצת בשר מצטרפין עיין פרק שלשה שאכלו [מ"ה ע"א] ובפרק בתרא דתענית [ל' ע"א].
<h2>דף ו.</h2>
כותי שהתנדב נדבה לבדק הבית. כותי שהפריש תרומה, כותי שהתנדב קורה לבית הכנסת ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר לדעת ישראל הפרשתיה הרי זה יגוז ויגנז. וישתמש במותר ואם לאו טעונין גניזה. והוא הדין אם אין שם כתוב עליה נמי בעי גניזה והא דנקט שם כתיב עליה לרבותא דאף על גב דשם כתוב עליה יגוז וישתמש במותר דשם שלא במקומו לא קדיש דתנן היה כתוב על ידות הכלים הרי זה יגוז ויגנז.
תנו רבנן האומר סלע זה לצדקה, עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה. פר"י דווקא גיזבר אסור לשנותה, אבל בני העיר רשאים לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו, עיין פרק קמא דבבא בתרא [ח' ע"ב] ובפרק השוכר את האומנין [ע"ח ע"ב] ופרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ל"ו ע"ב] דאמר רב יוסף אנן יד עניי אנן דמשמע הא לאו יד עניי הוה מצי למיהדר. התם לא רצה לחזור אלא ללותם ולפורעם אחר זמן. ואמר ליה יד עניי אנן ומשבאתה ליד גיזבר אסור לשנותה.
<h2>דף ו:</h2>
תנו רבנן ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, [אסור לשנותה, ל"ש אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, גוי שהתנדב מנורה או נר לב"ה] עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה דכותי מיפעא פעי. נשתקע שם בעליה מותר לשנותה. הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך. רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש. הזיק חייב בתשלומין.
<h2>דף ז.</h2>
האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. כיון דנעקר לצאת גופא אחרינא הוא. פר"י הא דתנן באהלות [פ"ז מ"ו] ומייתי לה פ' בן סורר ומורה [ע"ב ע"א] המקשה לילד מחתכין עובר שבמעיה ומוציאין אותו אבר אבר מפני שחייה קודמת לחייו יצא ראשו אין נוגעין בו משמע דמותר להורגו קודם שיצא ראשו, ויש לומר בהצלת אמו מותר להורגו דוחין ספק נפש מפני ודאי נפש, אבל בלא הצלת אמו אסור להורגו. האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות ולד תחילה, ופריך למימרא דהיא מייתא ברישא והא קיימא לן דולד מייתא ברישא, דתנן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל, ואמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל אחיו מן האב דווקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא, הני מילי גבי מתה מעצמה דאיידי דזוטר חיותיה דולד אזלא טיפת דמלאך המות ומחתך לה ולסימניה, אבל נהרגה היא מייתא ברישא, האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין דרך רשות הרבים ומקרעים כריסה ומוציאים הולד. פר"י דמיירי שנעקר הוולד לצאת דהתם מתה האם תחילה.
<h2>דף ז:</h2>
האשה שנהרגה נהנין משערה, בהמה שנהרגה אסורה. רב מוקי ההיא דאשה בפיאה נכרית ורב נחמן מוקי לה בשערה דידה. ומה הפרש בין בהמה לאשה זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה. ריב"ם הקשה הא דתנן בפרק אילו הן הנשרפין [ע"ט ע"ב] רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים ומפרש בגמ' בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינם, ובזבחים פ' כל הזבחים. [ע' ע"ב] כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ובשור הנסקל ימותו כולם אפילו אחד ברבוא, פירש ר"י דאי נתערב בשוורים מעליא הוה אמרינן נכבשינהו ניידינהו וכולם מותרים, ומטעם זה היה מתיר רבינו תם אם נכנס זאב לעדר ודרס אחד או שנים או עוף הדורס נכנס בין אווזין לתרנגולין ודרס אחד או שנים ואינו יודע איזה מהן דרס ניכבשינהו וניידינהו וכל דפריש מרובא פריש עיין סוף פרק אילו טריפות.
אין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים. בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. פירש רשב"ם דהכא מיירי במטלטלין אבל במקרקעי אמרינן בכתובות [צ' ע"א] מה שגבה לא גבה. ורבינו תם תירץ כן ולסוף חזר מזה התירוץ עיין פרק מי שהיה נשוי [שם].
<h2>דף ח.</h2>
אין פתח בטוע' פחות מז'. כגון שאמרה שלשה עשר ימים טמאים ראיתי, ולא יותר על שבעה עשר כגון שאמרה יום אחד טמא ראיתי. [ע"ב] אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר על שלשה שבועות.
<h2>דף ח:</h2>
אין פוחתין מארבע חדשים המעוברים בשנה ולא נראה יותר על שמונה. אמר רב הונא לא נראה לחכמים לעבר יתר על שמונה כגון שהיתה שנה שלפניה מעוברת ועיבור שנה חודש. עולא אמר לא נראה לחכמים לחסר יותר על שמונה. ואף שמואל סבר לה כרב הונא. פר"י מכאן משמע דהלכה כרב הונא. והק' הר' אלחנן למה אנו עושין עכשיו חודש העיבור מלא בשנה ח' למחזור שהתקופה נופלת באדר השני וימות הלבנה נמשכין אחר ימות החמה והיה לנו לעשות אדר חסר ולהשוותו כל מה שנוכל. ותירץ דמשום הכי לא עבדינן ליה לחדש העיבור לפעמים מלא ולפעמים חסר משום דטעו אינשי בקביעא דירחא והוא קרוב לימי פסח ואתי למיכל חמץ בפסח, ומזה הטעם אנו עושים השנויים במרחשון וכסליו ובימי חכמים לא עשו כן אלא בניסן ואייר כדמוכח בראש השנה [ו' ע"ב] עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז' אלא מפני שהן רחוקין מן המועדות וישמעו העולם אם הם חסרים או מלאים או כסידרן ולא יבא לשום קילקול.
<h2>דף י.</h2>
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה. מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר לא פחות מז' ולא יתר על י"ו, רבי יהודה סבר קר"ק חדא היא, ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד. פר"י דה"ה לרבנן התם אסור להפסיק בתקיעה אחת או בתרועה אחת ומכאן היה אומר רבינו אלחנן דאסור להפסיק בין שברים ותרועה דקשר"ק וצריכין להיות בנשימה אחת דמספקי לן גנוחי גנח וילולי יליל בהדי הדדי ואין להפסיק ביניהם. ואם נאנס בתרועה ואינו יכול לגומרה מפני קוצר רוח יחזור לשברים עיין פרק בתרא דראש השנה [ל"ד ע"א]. י"ח ימים יחיד גומר את ההלל ובגולה אחד ועשרים יום. ט' ימי החג ושמונה ימי חנוכה וב' ימים של עצרת ושני ימים טובים הראשונים של פסח. ושני לילות של פסח. פסח אין חילוק בקרבנותיהן. אבל סוכה חילוק בקרבנותיהן. חנוכה כל יומא ניסא איכא, אבל ראש השנה ויום הכיפורים אין אומרים משום, איפשר מלך יושב על כסא רחמים וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. פירש דיחיד גומר את ההלל. וברכת הלל דראש חודש עיין במסכת תענית [כ"ח ע"ב]. ובפרק בתרא דמסכת סוכה [מ"ד ע"ב]. לא היה מכה באבוב של נחשת אלא באבוב של קנה מפני שקולו ערב. [ע"ב] מגריפה היתה במקדש ועשרה נקבים היו בה ומוציאה מאה מיני זמר.
<h2>דף יג:</h2>
אין הקטן נכנס לעבודה אלא בשעה שהלויים עמדים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה מנא הני מילי דאמר קרא [עזרא ג'] ויעמוד ישוע ובניו לנצח. פר"י מיתורא שמעינן דקטנים עולין לדוכן עם הגדולים.
יש בערכין להקל ולהחמיר ובשדה אחוזה להקל ולהחמיר. [י"ד ע"א] אסור לאדם שיאמר כמה נאה כותי זה. באונס ומפתה להקל ולהחמיר. במוציא שם רע להקל ולהחמיר.
<h2>דף טו.</h2>
כמה גדול כחו של לשון הרע מנלן ממרגלים. עשרה נסיונות ניסו אבותינו במדבר שנים בים שנים במן שנים בשליו שנים במים אחד בעגל ואחד במדבר פארן.
<h2>דף טז.</h2>
כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. פירוש אם אמרוה השומעים כי סופה שישמעוה בעלים. על שבעה דברים נגעים באים. משמע שהן לכפרה ובפרק קמא דברכות [ה' ע"ב] נמי אמרינן כל מי שיש בו מארבע מראות הללו הרי זה מזבח כפרה. ולא אמרינן דנזיפה היא אלא בארץ ישראל מפני שנזהרין בה מטומאה מחוץ למחנה מושבו.
<h2>דף טז:</h2>
הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. אמר רבי טרפון תמיהני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח שאם יאמר טול קיסם מבין שיניך יאמר טול קורה מבין עיניך. תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה ענוה עדיפא, כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל אמר ליה חייא בר רב לשמואל קא מצער לי רב הונא, קביל עליה דתו לא מצער ליה, בתר דנפיק אמר ליה הכי עביד והכי קא עביד. אמר לה אמאי לא אמרת לי באפיה א"ל חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידי. עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ר' יוחנן אמר עד נזיפה. לא ישנה אדם מאכסניא שלו.
<h2>דף יז.</h2>
פליגי בה ר' יעקב ורבנן חד אמר דור לפי פרנס וחד אמר פרנס לפי הדור. למאי הילכתא אילימא למעליותא והא צדקיהו דהוא הוה מעלי ודרי לא הוה מעלי, והא הוה יהויקים דהוא לא הוה מעלי ודרי הוה מעלי. אלא לעניין תוקפא וניחותא.
השג יד בנודר, והשנים בנידר, והערכים בנערך, והערך בזמן הערך. אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנות של מצורע זה עלי אם היה מצורע עני מביא קרבנו עני עשיר מביא קרבנו עשיר רבי אומר (אומר) אני אף בערכין.
<h2>דף יז:</h2>
עני והעשיר עשיר והעני נותן ערך עשיר, רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני מביא קרבן עשיר מאי טעמא דרבי יהודה אמר קרא [ויקרא כ"ז] אם מך הוא מערכך עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו. אלא מעתה אם דל הוא הכי נמי מתחילתו עד סופו, והתנן מצורע שהביא קרבנותיו עני והעשיר הכל הולך אחר החטאת דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר הכל הולך אחר האשם, רבי אליעזר בן יעקב אומר הכל הולך אחר צפרים. הא איתמר עלה שלשתן מקרא אחד דרשו. אלא מעתה והוא עד הכי נמי מתחילתו ועד סופו, והתניא היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול, אבל היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו. [י"ח ע"א] שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר, שאני התם דאמר קרא כו'. הקשה הרבי יעקב דאמרינן פרק חזקת הבתים [מ"ג ע"א] בני העיר שנגנב להן ספר תורה פריך וליסלקו בי תרי ולידיינו. ותירץ דהכא עדות בעלמא דבראייה ובהגדה תליא מילתא. אבל התם גבי דין לא פסל אלא אם בשעת הדין הוא פסול. אי נמי לשם תלוי הפסול בממון וכיון שסלק עצמו לא היה פסול מעולם אבל הכא הפסול תלוי באדם ואינו יכול לסלק כל שעה שירצה עיין פרק שבועת העדות [ל"ג ע"א] וחזקת הבתים [שם] ופרק בא סימן [נ' ע"א].
<h2>דף יח:</h2>
יום שלשים כלמטה הימנו, שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה הימנו. תניא רבי אליעזר אומר נאמר כאן [ויקרא כ"ז] חדש ונאמר להלן [במדבר י"ח] ופדיו מבן חדש בבכור מה להלן חדש ויום אחד אף כאן חודש ויום אחד משמע דבכור פודין ביום ל"א. תנו רבנן שנה האמורה בקדשים ובבתי ערי חומה ושתי שנים שבשדה אחוזה ושש שנים שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולם מעת לעת. פר"י כל הני מעת לעת אינם שוים דשל קדשים הוו לשעות. והאחרים לאותו יום וכן משמע בנידה פרק יוצא דופן [מ"ד ע"ב] דקתני התם בת ג' שנים מתקדשת בביאה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים בת שלש ויום אחד ואמרינן ערב ראש השנה איכא בינייהו דהיינו יום אחרון של שנה שלישית עיין שם.
<h2>דף יט:</h2>
האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כסף אם זהב זהב. משקל ידי עלי רבי יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניסו עד מרפיקו. ביד עד העציל. ורמינהו קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק, דאורייתא עד הפרק, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ודאוריתא עד הפרק, והא גבי תפילין כתיב [שמות י"ג] ידכה ותני דבי מנשה ידך זה קיבורת, דאורייתא [קיבורת] בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, קידוש ידים ורגלים הילכתא גמירי לה. מוכיח רבינו תם שיש להניח תפילין על הבשר שהוא קיבורת למעלה מן העציל, דאמרינן פרק הקומץ רבה [ל"ז ע"ב] על לבבכם שתהא שימה כנגד הלב וכשמניחין אותו על הזרוע למעלה מן העציל זהו כנגד הלב. ברגל עד הארכובא, והא חליצה דכתיב [דברים כ"ה] רגלו, ותניא חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה, שאני התם דכתיב מעל רגלו, אי הכי למעלה מן הארכובה נמי, מעל ולא מעל דמעל, אמר רב פפא שמע מינה האי איסתוויר"א עד ארעא נחית דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק הוה ליה מעל דמעל. רב אשי אמר אפילו תימא מיפסק פסיק כל היכא דבהדי כרעה ככרעא דמי. פירש הקונטרס מן הארכובה ולמטה שנחתך רגלו והא דאמרינן [יבמות ק"ג ע"א] לאו בר אובא חליץ ולאו בר קיפוף חליץ היינו משום דכיון דאיתהפי' כרעייהו לא מצי למדיחסי' לכרעיה כדאמר אמימר [שם] האי מאן דסגי על לחייתא דכרעיה לא חליץ אבל נקטע רגלו איפשר למידחסיה. אבל לר"י נראה אם למטה מן הארכובה שנקשרו הרצועות למטה מן הארכובא, אבל נקשרו למעלה מן הארכובא פסולה. [כ' ע"א] דמי עלי ומת לא יתנו יורשיו שאין דמים למתים, ערכי עלי ומת יתנו יורשיו.
<h2>דף כ:</h2>
איכא דמתני לה אהא, המשכיר בית לחברו ונתנגע אומר לו הרי שלך לפניך נתצו חייב להעמיד בית אחר. מכאן הוכיח ר"י דמותר לדור בבית המנוגע. [כ"א ע"א] הקדישו המשכיר הדר בו מעלה שכר להקדש פר"י דלא מצי להקדיש חלק שיש לשוכר בו כדמשמע בפרק אף על פי [נ"ט ע"ב] ומכל מקום מועל השוכר כיון שאין מבורר חלק השוכר.
<h2>דף כא.</h2>
חייבי ערבין ממשכנין אותו [ויקרא א'] יקריב אותו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וכן בגיטי נשים [ע"ב] אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודע', פשיטא לא צריכא דעשייה ואירצי, מהו דתימא בטולי בטליה למודעי' קמ"ל עד שיאמר שמבטל מודעא.
<h2>דף כא:</h2>
שום היתומים שלשים יום ושום הקדש ששים יום. ומכריזים בבוקר ובערב בשעת הוצאת פועלים והכנסת פועלים. וכן פר"י פרק השוכר הפועלים [פ"ג ע"ב] בכניסתו משלו פירש בכניסתו כשיכנס לביתו יהיה אחר צאת הכוכבים. וביציאתו למלאכתו יהיה אחר זריחת השמש.
<h2>דף כב:</h2>
אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן, ורבי יוחנן אמר לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני. לעולם בעל חוב כותי מיהו ר"ת מתיר לקבל שבועה מכותי ולרשב"ם דאוסר עיין פרק הניזקין. אין נזקקין. פר"י בין מהלוואות אביהן בין מהלוואות עצמן משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס בר מנמצאת שדה שאינו שלו וכו'.
<h2>דף כג.</h2>
חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. הני מילי בשכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו אבל בבריא חיישינן. בנדר שהודר ברבים. פר"י הלכה צריך לפרט הנדר ויש שאלה להקדש. [ע"ב] המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב, מוסיף עוד דינר ופודה.
<h2>דף כד.</h2>
תנו רבנן ונתן ערכן ששוה ביום ההוא שלא ישהא מרגלית לקלים. פירש ר"י לא ישהא עד שיוכל למוכרה אלא כמו עתה. המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין. וכן אם מכר נכסיו. המקדיש נכסיו או המעריך אין לו בכסות אשתו ובניו (עיין במרדכי בפרק קמא דבבא קמא דף מ"ג עמוד ב' וג' ובמרדכי בכתובות פרק נערה דף תקל"ט ע"ד).
אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים. מת אביו ואחר כך הקדישה עיין סוף פרק השולח [מ"ח ע"א].
<h2>דף כז.</h2>
המקדיש בשעה שאין היובל נוהג. פר"י אם הקדיש בזמן הזה לישקול ד' זוזי ולישדי בנהרא.
<h2>דף כח:</h2>
להעלותו אף על פי שאינו רשאי. פירש אינו חובה, נושה [שמות כ"ב] תרגום כרשיא וכן הא דאמרינן אין אדם רשאי לעמוד בפני רבו אלא פעמים, פירוש חובה, עיין פרק קמא דקידושין [ל"ג ע"ב].
<h2>דף כט.</h2>
הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל אפילו לכתחילה פירש ר"י ומסותא דפרק קמא דבבא מציעא [ו' ע"ב] דפרשו מינה, התם הקדיש על ידי אונס להכי לא יכול לחלל.
מקדישו הקדש עילוי. פירוש טובת הנאה שיכול ליתן הבכור לאיזה כהן שירצה אותו טובת הנאה יכול להקדיש.
<h2>דף לא.</h2>
המוכר שדהו בשעת היובל צד אחת בריבית אסור. עיין פרק איזהו נשך [ס"ה ע"ב].
<h2>דף לב.</h2>
בראשונה היה נטמן. התקין הילל כו'. נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה. עיין פרק מי שאחזו [ע"ה ע"א].
